כמה מילים עליך:
יהושע משה פישר בן 25 אבא לילדה בת 3 מתנדב באיחוד הצלה כארבע שנים מראשי יחידת חוד בני ברק
אז איך הכל התחיל – איך הגעת לרשת המתנדבים?
”מאז ומתמיד נמשכתי לעולם הרפואה וקינן בי החלום להציל חיים, אך הרגע שבו ההחלטה נחתמה בליבי התרחש כשהייתי בן 13. זה היה בליל שבת חנוכה, התארחנו אצל סבתא שלי. לפתע נשמעו דפיקות היסטריות בדלת. בפתח עמדה שכנה, אוחזת בבנה בן השנה שהיה בעיצומו של פרכוס. מרוב פאניקה וחרדה, היא פשוט הניחה את הילד בידיה של סבתא וברחה. הסיטואציה הייתה כאוטית, ורוב בני המשפחה נתקפו חרדה ונסוגו לאחור, חסרי אונים מול המראה. באותו רגע, למרות גילי הצעיר, משהו בי התעורר ופעל על אוטומט. חייגתי מיד ל-1221, וקיבלתי מהמוקד הנחיות מדויקות כיצד לפעול ולשמור על הילד עד להגעת החובשים. כשהצוות הרפואי נכנס והשתלט על המצב, הבנתי משהו עמוק על עצמי. התחושה הזו – להוות עוגן והצלה בתוך כאוס מוחלט – נתנה לי את החותמת הסופית. באותו רגע הבטחתי לעצמי: ‘כשאגדל, אני אהיה זה שמעניק את העזרה הזו’.”
עוד משהו בחיים חוץ מכתום?..
כהיום בתקופה זאת 24/7 זה מסביב לכתום! ביום יום אני זוכה ועובד במוקד חירום של איחוד הצלה, בין המשמרות אני במשמרת מספסל. פעם בשבוע אני משתדל לקחת תורנות לילה בעיר בני ברק. כמעט כל שבת שאני נמצא בעיר אני גם תורן שבת, שאר הזמן עסוק בלנהל את יחידת חו”ד – איך לקדם, לפנק, ולמקצע, את המתנדבים
מהו איחוד הצלה בשבילך?
הכול! אני אנסה לפרט… חוץ מזה שאיחוד הצלה הוא הפרנסה שלי – העבודה במוקד, זה גם הסיפוק שלי, זה נותן המון השראה לחיים. אני משתדל ללמוד מכול מקרה וסיטואציה משהו על החיים האישיים, אני עסוק בזה יום ולילה, זה הכול בשבילי.
באיזה סניף אתה מתנדב – הסניף שלך מיוחד כי:
סניף הדגל בני ברק. אני חושב שזה הסניף הכי גדול בכול הארץ, (ירושלים היום מחולק לכמה סניפים) זה עיר עם המון מקרים ומענה בהתאם. סניף גדול מאוחד שילוב מושלם בין יחידת כח הצלה ליחידת חוד, סניף עם הכי הרבה אתגרים בשטח וד”ל
סיפור אישי של הצלת חיים:
זה התחיל כמו עוד אחר צהריים שגרתי. רכבתי על אופני החירום שקיבלתי מאיחוד הצלה, כשהגיעה אלי קריאה במרחק נגיעה ממני: חשד לאנפילקסיס. כל מי שנמצא בתחום יודע שקריאה כזו היא מירוץ נגד השעון – תגובה אלרגית חריפה שאם לא מטפלים בה מיד, היא עלולה להסתיים באסון. הכנתי את מזרק האפיפן שלי, ותוך שניות בודדות כבר הייתי בכתובת. מי שמכיר את בני ברק יודע כמה הרחובות יכולים להיות עמוסים; היו שם כבר עוברי אורח וחובשים שניסו לסייע, אבל בשיחת ועידה מול המוקד הבנו שאף אחד לא מצליח להשיג את המודיע. המטופל פשוט נעלם. החלטתי לנסות להגדיל ראש. ידעתי שממש בהמשך הרחוב, קרוב מאוד למקום הקריאה, יש קופת חולים. עברה לי מחשבה שאולי הם רצו לשם כדי לחפש רופא. כשהגעתי למקום, הכל היה חשוך והדלת הייתה נעולה. הבנתי שסגור, חזרתי לאופניים, התחלתי להכניס את הציוד חזרה ונשארתי לשוחח קצת עם החברים בשטח. אבל משום מה, משהו בתוכי לא היה רגוע. הייתה לי תחושת בטן חזקה שמשהו כאן לא בסדר, משהו לא הסתדר לי. למרות שכבר ראיתי שהדלת נעולה, החלטתי לחזור ולוודא שוב מה קורה בתוך קופת החולים. הפעם, שמתי לב שהמנקה נמצאת בפנים. דפקתי על הדלת, וכשהיא פתחה לי, שאלתי אם יש עוד מישהו במרפאה. היא טענה שאין אף אחד והמקום סגור, אבל כששאלתי ספציפית על הקומה השנייה, היא אמרה שהיא חושבת שאולי כן יש שם מישהו. ביקשתי ממנה רשות רק לעלות לוודא שהכול בסדר ולהמשיך בדרכי. עליתי לשם ללא הציוד שלי, רק כדי לנקות את המצפון ולדעת בוודאות שאין שם מטופל. ברגע שדלת המעלית נפתחה בקומה השנייה, הכה בי גל ריח חריף, חזק וזר של אקונומיקה וחומרי ניקוי. התחלתי לסרוק את הקומה חדר אחרי חדר, כשפתאום יצאה לקראתי אישה זרה. היא לא דיברה עברית ולא אנגלית, רק צרחה בהיסטריה בשפה לא מוכרת וסימנה לי לבוא. נכנסתי אחריה לחדר האחיות, והמראה שם היה קשה. על המיטה שכבה אחות המרפאה, כחולה לחלוטין, ללא דופק וללא נשימה. באותו רגע אתה פועל על אוטומט. שלפתי מיד את מכשיר הקשר ודיווחתי למוקד ולחברים למטה שאני בקומה השנייה, נותן להם בשניות הקריטיות האלה את כל המידע הרלוונטי שהם צריכים כדי לחבור אלי ולהציל חיים. חיבקתי את האחות, הורדתי אותה לרצפה והתחלתי מיד בהחייאה. דקה או שתיים לאחר מכן, החברים שלי והצוות של טיפול נמרץ כבר פרצו פנימה והצטרפו אלי. נלחמנו עליה במשך 20 דקות מורטות עצבים של החייאה, עד שחזר דופק ולאט לאט התחילה לחזור גם הנשימה. האירוע הזה קרה ביום שלישי. ביום שישי כבר לא יכולתי להתאפק וחייגתי לדרוש בשלומה. בישרו לי שהיא כבר יצאה מטיפול נמרץ למחלקה רגילה. שבוע לאחר מכן היא כבר שוחררה הביתה, ושבועיים אחר כך היא חזרה לעבודה. שם גם התקיים מפגש “מציל-ניצול” מרגש יחד איתה, עם הצוות הרפואי של המקום ועם צוותי איחוד הצלה שנלחמו על חייה. לדעת שאמא לשלושה ילדים חזרה הביתה בריאה ושלמה בזכות זה שלא ויתרת והקשבת לתחושת הבטן שלך – אין תחושה מרגשת ומספקת מזו בעולם. זה הרגע שבו אתה מבין בדיוק למה אתה עושה את מה שאתה עושה.
משהו שהחברים שלך לסניף לא יודעים עליך..
כולם בארגון מכירים את האנרגיה הגבוהה שלי בשטח, את התזזיתיות, ואת הקצב שאני חי בו מאירוע לאירוע. אבל מה שהחברים לא תמיד רואים, זה שהרגעים שבאמת מעצבים אותי ומשאירים בי חותם עמוק – הם דווקא הרגעים השקטים והשבירים ביותר. יש בי את היכולת לעשות ‘סוויץ” מוחלט. לנתק באחת את כל רעשי הרקע והסירנות, ולגשת למקרים שדורשים לא רק טיפול רפואי, אלא קודם כל לב פתוח. בשבילי, לשבת ברחוב עם סבתא חולת אלצהיימר שהלכה לאיבוד, כשהיא מפוחדת ומבולבלת, להחזיק לה את היד עד שהיא נרגעת ומרגישה שוב תחושה של ביטחון – זה עולם ומלואו. להסתכל בעיניים של אמא שרועדת מלחץ ודמעות כי הילד שלה הרגע נפצע, לעטוף אותה, לקרקע אותה ולהגיד לה ברוגע: ‘אני כאן איתך, הכל יהיה בסדר’ – זה ממלא אותי ונותן לי סיפוק ששווה יותר מכל האדרנלין של אירועי טראומה דרמטיים. בסוף, בתוך הכאוס, כשאני מצליח לתת את המענה הנפשי והרגיש הזה ולראות את ההקלה בעיניים שלהם – שם אני מרגיש שאני לא רק מטפל בגוף, אלא באמת מציל חיים במובן הכי עמוק של המילה.
טיפ שהיית נותן לכוננים אחרים מהניסיון שצברת בשטח:
תמיד להגיע חד מטרה. לדעת להפריד את כל רעשי הרקע. ברגע שאתה יודע שאתה פה בשביל מטרה אחת – להציל חיים, אתה תמיד תצליח ותהיה מוצלח ואהוב!
כמה מילים לסיום:
מילים לא יספיקו כדי להביע את הערכתי והכרת הטוב שלי, בראש ובראשונה לאלי ביר היקר ולראש הסניף אפי פלדמן. תודה על הזכות להיות חלק מארגון קדוש כזה, ועל הזכות להציל חיים. אתם אלו שנותנים לנו את הכלים והאמצעים לעשות את השליחות הזו, ועל כך תודתי העמוקה
